מטפלים שמקשיבים. אנשים שמבינים.
Re.Mind מציעה תמיכה נפשית בקבוצות טיפוליות וקבוצות תמיכה המתמקדות בבריאות הנפש, בהתמודדות עם משברים ובהסתגלות רגשית וחברתית.
המודל שלנו מבוסס על עקרונות מקובלים בעולם של פסיכותרפיה קבוצתית ותמיכת עמיתים (Group Psychotherapy & Peer Support). המודל הטיפולי שלנו מותאם למציאות של מתח מתמשך, תנאים של אי ודאות ואתגרים חברתיים ורגשיים בני זמננו.
הקבוצה היא מרחב בטוח עם תמיכה, שנעים לחזור אליו. כאן חשובות היציבות והרציפות — הן שיוצרות את האפקט המצטבר ומסייעות להגיע לתוצאות יציבות בתנאים מוגנים. הפורמט החודשי מבטיח לכם את שמירת המקום בקבוצה ואת רציפות התהליך של העבודה העצמית.
כשהחיים המוכרים מתפרקים ולא ברור עדיין איך בונים אותם מחדש.
העולם סביב השתנה, הכללים המוכרים כבר לא עובדים, ובתוכך יש פחד, ריקנות וחוסר ודאות לגבי מה שיביא המחר.
משבר ושינוימרחב סגור למי שחזרו מהמילואים ומגלים שלא תמיד אפשר להסביר בבית במילים מה עבר עליהם.
אתמול קיבלת החלטות בתנאים קיצוניים. היום מצפים ממך לחזור לשגרה, למשפחה או לבית ריק, לעבודה ולסופרמרקט — כאילו שום דבר לא קרה.
אנשי מילואיםקבוצות נפרדות לגברים ולנשים, המאפשרות מרחב בטוח וממוקד לתהליך הפרידה.
המשפחה שנראתה פעם קבועה ויציבה, משתנה. איך עוברים את הפרידה בלי לאבד את עצמנו, איך שומרים על הילדים — ואיך מתחילים לבנות חיים חדשים?
גירושיןמרחב ללא הטפות ושיפוטיות, שבו אפשר לדבר, להרגיש ולהיות מי שאתם. ההרשמה מתבצעת באמצעות ההורים.
אף אחד לא מבין אותי. בפנים יש סערה שלמה, ובחוץ יש בית ספר, הורים, חברים, ציונים, רשתות חברתיות וציפיות. ולפעמים גם האדם שמסתכל מהמראה מרגיש פתאום לא מוכר.
מתבגרים 11–17מרחב מותאם ומכיל שבו שונות בדרך שבה חושבים, מרגישים וחווים את העולם, אינה נתפסת כפגם.
העולם מצפה ממני להבין ולהתאים את עצמי לכללים שלא תמיד ברורים לי — וזה מתיש.
מתבגרים על הרצףבעולם שבו יותר ויותר תהליכים טיפוליים עוברים לוובינרים גדולים ולקורסים דיגיטליים אנונימיים, אנחנו בוחרים בכיוון אחר. בכל קבוצה משתתפים 6–8 אנשים בלבד, וכך נוצר מרחב אינטימי שבו לכל אדם יש מקום וכל משתתף יכול להיראות ולהישמע.
עובדים אתכם מומחים מורשים לטיפול — פסיכולוגים, פסיכותרפיסטים, עובדים סוציאליים קליניים ומטפלים באמנות. אבל העומק הגדול ביותר נולד בין המשתתפים: כשאתם שומעים את הסיפורים של מי שחווה בדיוק את אותו הדבר, תחושת הבידוד נעלמת. אתם כבר לא לבד מול הכאב שלכם, והבושה נמסה בתוך קבלה משותפת.
אנחנו לא מציעים "קבוצה כללית שמתאימה לכולם". כל קבוצה ב-Re.Mind מיועדת להתמודדות עם מצב או תקופת חיים מסוימים או עם צורך מוגדר. כך אפשר להיכנס למרחב שבו המשתתפים כבר מבינים חלק משמעותי מההקשר — בלי להתחיל בכל פעם להסביר הכול מההתחלה.
אנחנו משלבים שיטות פסיכותרפיה מוכחות כדי להתאים את הכלי בדיוק לצורך שלכם: טיפול פסיכולוגי - לעיבוד עמוק של חלקי אישיות, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי — לעבודה עם מחשבות, התנהגות ותסמינים; טיפול באמנות וקלפים טיפוליים — כשקשה למצוא מילים; וכן תרגילים חווייתיים — לחוויה עמוקה של הרגשות ולהתנסות חדשה כבר במפגש עצמו.
פחד, בלבול, עצב, חוסר ודאות, כעס או אכזבה - רגשות אלו יכולים להיות תגובות טבעיות למצבי חיים. המפגש עם אנשים שחווים דברים דומים עוזר להבין: אני לא היחיד שעובר את זה.
לפעמים דווקא דרך הסיפור של אדם אחר אנחנו מצליחים לראות משהו על עצמנו שלא הצלחנו לראות קודם. הקבוצה מאפשרת נקודות מבט חדשות ומרחיבה את האפשרויות להתמודדות.
קבוצה היא מעין מיקרוקוסמוס של העולם שמחוצה לה. בתוך מרחב מוגן אפשר לבחון דרכים חדשות להיות בקשר, להציב גבולות, לבקש עזרה, לתת אמון ולהיות נוכחים באופן אותנטי יותר מול אחרים.
סביבה מוגנת ותומכת מאפשרת עוגן קבוע במפגשים, ונשארת בחייכם גם מעבר להם.
מייסדת Re.Mind, אשת חינוך ופסיכולוגיה
בעלת הכשרה בפסיכולוגיה חינוכית ובוגרת מכון אדלר, עם ניסיון רב בעבודה עם ילדים ומבוגרים. אנה משלבת בסיס מקצועי ואקדמי עם 12 שנות ניסיון באימון עסקי ובבניית מערכי למידה והדרכה בארגונים גדולים. היא מתמחה בהפיכת רעיונות פסיכולוגיים מורכבים לתהליכים ברורים, מעשיים ובעלי עומק.
מייסד Re.Mind, מנהל טיפולי של התוכנית. עובד סוציאלי קליני ומטפל קבוצתי, חוקר ומרצה עם 17+ שנות ניסיון.
עובד סוציאלי קליני, מטפל פרטני וקבוצתי, חוקר ומרצה, קצין בריאות הנפש (קב"ן) במילואים. מומחה בעבודה עם נוער, מטפל בטראומה. עבודתו נמצאת בנקודת המפגש שבין טראומה לבין חיי היומיום — עם אנשי מילואים ובני משפחותיהם, עם אנשים במצבי משבר ובמצבים שבהם תחושת הביטחון והיציבות מתערערת. ב-Re.Mind מוטי אחראי על הסטנדרט הטיפולי, על הדרכת המנחים ועל התאמת מנחי הקבוצות לקבוצות הייעודיות.
מנהל טכנולוגיות ויועץ הפרויקט
יזם וחדשן טכנולוגי. יותר מ-25 שנה בעולם הטכנולוגיה — אבטחת מידע, תשלומים אלקטרוניים ותשתיות IT; 20 מתוכן כמייסד ומנהל של חברות משלו, מסטודיו לפיתוח אתרים ועד סטארט-אפים בינלאומיים. ב-Re.Mind אחראי על הצד הטכנולוגי — כדי שהכול יעבוד בשקט ולא יסיח את הדעת מהעיקר. כיועץ מסייע לפרויקט במוצר, בתהליכים ובפיתוח.
אירווין יאלום, מחוקרי הפסיכותרפיה הקבוצתית החשובים ומהמטפלים הבולטים בתחום, כתב שהקבוצה עצמה הופכת למרחב טיפולי בפני עצמו: אנחנו לא רק מספרים על הקשיים שלנו ורואים את עצמנו מהצד, אלא גם בונים קשרים עם אנשים אחרים. לכן חשוב לחפש לא סתם "קבוצה טובה", אלא את זו שמתאימה דווקא לכם.
כשבוחרים קבוצה חשוב להבין כמה דברים: האם הפורמט מתאים לכם, מי ינחה את הקבוצה ועם מה בדיוק אתם רוצים להגיע אליה. את שני הראשונים אנחנו לוקחים על עצמנו: אנחנו עובדים אונליין ועם אנשי מקצוע שנבדקו. ואם עדיין קשה לנסח את הצורך — נעזור לכם להבין מה חשוב לכם עכשיו ונתאים קבוצה שבה יהיה לכם בטוח ונוח לעבוד.
CBT, גשטלט, פסיכודינמי, מערכתי, סכמה־תרפיה… מי מהם צודק?
האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה מגדירה פרקטיקה פסיכולוגית מבוססת־ראיות כשילוב של הנתונים המדעיים הטובים ביותר הזמינים, המומחיות המקצועית של המטפל, והמאפיינים, התרבות וההעדפות של המטופל עצמו.
כלומר, אין טיפול אחד ש"נכון לכולם". לכן עדיף להתחיל מהשאלה: "עם מה אני רוצה להתמודד?". ואת איש המקצוע כבר אפשר לשאול: "אתם עובדים עם צרכים כאלה? איך? למה אתם מציעים דווקא את השיטה הזאת? מה בערך יקרה?"
ובשביל כל זה יש אותנו. אתם מספרים עם מה אתם רוצים לעבוד, ואנחנו עוזרים להרכיב את הפאזל שמתאים לכם: מתאימים איש מקצוע וקבוצה שהמשתתפים בה הגיעו עם צרכים ומשימות דומים.
מכם נדרש רק הצעד הראשון — למלא את הטופס. אחר כך ניצור אתכם קשר, נדייק פרטים ונעזור לבחור את האפשרות המתאימה.
יש רעיון נפוץ שלפסיכולוג הולכים רק כשכבר ממש רע. למעשה זה בערך כמו לחכות שהשן תכאב עד כדי כך שתתחילו לדבר איתה אישית.
האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה מתארת פסיכותרפיה לא רק כדרך לעבוד עם הפרעות נפשיות. זוהי עזרה לאדם במגוון רחב של קשיים רגשיים וקשיי חיים — כשדרכי ההתמודדות המוכרות כבר לא עובדות, או כשמה שקורה מתחיל להשפיע באופן ניכר על איכות החיים.
ויש כמה סימנים שאנשי מקצוע מציעים לשים אליהם לב: הבעיה לא חולפת זמן רב, חוזרת שוב ושוב, גורמת למצוקה חזקה או מתחילה להפריע לחיי היומיום — לקשרים, לעבודה, ללימודים, לשינה, לתקשורת, ליכולת לעשות דברים רגילים. זו כבר סיבה מספקת לפנות לעזרה מקצועית.
ואתם לא חייבים להגיע עם צורך מנוסח, כי להבין אותו — זה גם חלק מהעבודה. נעזור לכם להבין מה חשוב לכם עכשיו, להתאים קבוצה מתאימה ואיש מקצוע שעובד בדיוק עם נושאים כאלה. והצעד הראשון — למלא את הטופס.
כאן יש שני חלקים. ושניהם חשובים מאוד.
הראשון: השכלה, הכשרה, הכשרות נוספות, ניסיון בעבודה דווקא עם הצורך שלכם.
השני הרבה פחות פורמלי: איך לכם עם האדם הזה?
וזה לא איזה סיפור אנטי־מדעי על "להרגיש את האנרגיה של הפסיכולוג שלכם". הברית הטיפולית — היחסים ושיתוף הפעולה בין המטופל למטפל — נחקרה היטב. למשל, מטא־אנליזה גדולה של כריסטוף פליקיגר, ברוס וומפולד, אדם הורבת ועמיתיהם איגדה 295 מחקרים ונתונים של יותר מ־30 אלף מטופלים. היא אישרה קשר יציב בין איכות הברית הטיפולית לתוצאות הטיפול — וזאת בגישות טיפוליות שונות.
ב־Re.Mind אנחנו מתייחסים בתשומת לב מרבית לשני חלקי השאלה. כל איש מקצוע שאנחנו עובדים איתו עובר בדיקה של ההשכלה והתעודות, וגם ריאיון נפרד. ויש לנו עוד עיקרון חשוב: אנחנו לא מתאימים קבוצה למטפל, אלא מטפל לקבוצה. אנחנו בודקים עם אילו צרכים מגיעים המשתתפים, ומחפשים את מי שיש לו הניסיון, ההכשרה והכישורים המתאימים.
אתם לא צריכים לעבור בעצמכם על עשרות אנשי מקצוע ולנסות להבין הכול לבד. מלאו את הטופס — ואנחנו נעזור להתאים קבוצה ומטפל שמתאימים בדיוק לצורך שלכם.
כן, והם נחוצים קודם כול כדי ליצור מרחב שבו אנשים יכולים בהדרגה להתחיל לתת אמון זה בזה.
אירווין יאלום, מחוקרי הפסיכותרפיה הקבוצתית המוכרים ביותר, כינה את הלכידות הקבוצתית אחד הגורמים הטיפוליים החשובים. בעצם זו התחושה: "יש לי כאן מקום. מקבלים אותי. אני יכול להיות חלק מהקבוצה הזאת". והיא לא נוצרת מעצמה רק משום ששמונה אנשים זרים הושבו במעגל אחד.
מחקרים עכשוויים בטיפול קבוצתי תומכים ברעיון הזה: למשל, בעבודותיהם של גארי ברלינגיים ועמיתיו איכות היחסים בקבוצה — לכידות וברית טיפולית — קשורה לתוצאות הטיפול. וכדי שמרחב כזה יוכל בכלל להיווצר, הקבוצה זקוקה למסגרת ברורה.
לכן דנים מראש בסודיות, בסדירות המפגשים, באיחורים ובהיעדרויות, בגבולות, באינטראקציה בין המשתתפים, בכללי המשוב ובתנאי היציאה מהקבוצה.
ואחד העיקריים — סודיות. מה שמשתתף אחר שיתף לא הופך לסיפור שאפשר אחר כך לספר לחברים על כוס קפה. אבל גם כאן חשוב להיות כנים: המטפל מחויב לסודיות מקצועית, ואילו להבטיח במאה אחוז את התנהגותו של כל משתתף אי אפשר. לכן גם מגבלות הסודיות נדונות מראש.
ועוד דבר: כללי הקבוצה לא אומרים שאתם חייבים להיפתח מיד. יאלום כתב רבות על כמה חשובים לקבוצה הקבלה ותחושת השייכות. אמון לא ניתן למשתתף יחד עם הכיסא במפגש הראשון — הוא נבנה בהדרגה.
לכן תמיד אפשר לומר: "עדיין מפחיד לי לדבר על זה". אפשר לא לספר את מה שאתם לא מוכנים לו. קבוצה טיפולית טובה לא מכריחה אדם להיחשף. תפקידה ליצור תנאים שבהם בהדרגה נעשה בטוח מספיק, כדי שהאדם יוכל להחליט בעצמו במה הוא מוכן לשתף.
כנראה אחד החששות ההגיוניים ביותר לפני טיפול קבוצתי נשמע כך: "טוב, במטפל אני עוד יכול לתת אמון. אבל יהיו שם אנשים אחרים. מאיפה אני יודע שהם לא יספרו לאף אחד?"
וכאן חשוב לא להבטיח את הבלתי אפשרי. בטיפול קבוצתי סודיות היא לא סתם משאלה, אלא אחד הכללים הבסיסיים, שנדון עם המשתתפים לפני תחילת העבודה.
האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה מציינת במפורש בקוד האתי שלה: בעבודה עם קבוצה מסבירים למשתתפים מראש את תפקידיהם, את אחריותם ואת גבולות הסודיות.
מה זה אומר בפועל? בדרך כלל הקבוצה מסכימה על עיקרון די פשוט: אני יכול לדבר על מה שקרה לי במפגש, אבל לא מספר סיפורים של אחרים ולא חושף מידע שלפיו אפשר לזהות משתתף אחר.
למשל, לגמרי בסדר לומר לאדם קרוב: "היום בקבוצה פתאום הבנתי כמה אני מפחדת מקונפליקטים". אבל לספר: "ויש אצלנו אישה שסיפרה על בעלה סיפור כזה…" — זה כבר עניין אחר לגמרי.
ויש כאן הסתייגות כנה וחשובה: המטפל מחויב מקצועית לשמור על סודיות, אבל להבטיח במאה אחוז בשם כל משתתף בקבוצה הוא לא יכול. בדיוק לכן הכללים לא רק נאמרים פעם אחת — הסודיות הופכת לחלק מהסכמה משותפת ומאחריות של כל משתתפי הקבוצה.
הכי טוב הסביר את זה אירווין יאלום. הוא ראה בקבוצה לא סתם דרך לטפל בכמה אנשים בבת אחת. לדבריו, הקבוצה עצמה הופכת לכלי טיפולי, כי אנחנו "מביאים את עצמנו" לשם בערך כפי שאנחנו בחיים הרגילים.
מישהו מפחד לתפוס מקום. מישהו משתדל למצוא חן בעיני כולם. מישהו שותק עד שישאלו אותו. מישהו מציל את כל השאר ושוכח את עצמו. מישהו חווה אי־הסכמה בכאב. ובמוקדם או במאוחר כל זה מתחיל לקרות ממש בתוך הקבוצה.
רק שבחיים הרגילים אנחנו יכולים עשר שנים לחשוב: "למה כל הזמן נתקלים לי אנשים כאלה?". וכאן נוצרת הזדמנות לשים לב, יחד עם המטפל: "מה קורה לי ביחסים עם אנשים, ואיזה תפקיד אני עצמי ממלא בזה?"
יאלום תיאר שורה שלמה של גורמים טיפוליים בקבוצה: אוניברסליות של החוויה — הגילוי "אני לא היחיד כזה", למידה בין־אישית, תמיכה, לכידות, האפשרות לעזור לאחרים ולקבל עזרה. המשתתפים האחרים כאן אינם קהל — גם הם הופכים לחלק מהתהליך הטיפולי.
בתור התחלה — לא להיפתח. ברצינות.
לפעמים אדם מדמיין טיפול קבוצתי בערך כך: "עכשיו אשב במעגל, ישאלו אותי על הדבר הכי כואב, וכמה אנשים זרים יחכו לתשובה".
קבוצה טובה לא עובדת כך. כן, פתיחות בטיפול חשובה. האגודה האמריקאית לפסיכולוגיה כותבת שעבודה קבוצתית מצליחה במיוחד כשבהדרגה נוצרת בה תקשורת פתוחה וכנה. אבל מילת המפתח כאן — בהדרגה. בתחילת הקבוצה אכן יושבים מולכם אנשים זרים, שרק בעתיד יהפכו למי שאתם סומכים עליהם. ואפשר לומר: "אני עדיין לא מוכן לדבר על זה". גם זה מידע יקר ערך למטפל הקבוצתי.
לכן שתיקה לא בהכרח מעידה על התנגדות לטיפול או על "משתתף גרוע". לפעמים אדם צריך קודם לראות איך הקבוצה מתייחסת לפגיעות של אחרים, האם היא מכילה אי־הסכמה, האם היא שומרת על גבולות.
פתיחות שסחטו מאדם ופתיחות שהוא בחר בה בעצמו — שני דברים שונים מאוד. בקבוצה טובה יש לכם זכות לבחור את הקצב שבו אתם נעשים נראים.
כן. כי פסיכותרפיה היא לא בהכרח "יושבים במעגל ומדברים שעתיים". יש קבוצות שבהן שפת העבודה העיקרית היא לא שיחה, אלא ציור, תנועה, מוזיקה, פעולה, גוף, דימוי. למשל, קבוצות של טיפול באמנות, טיפול בתנועה ומחול, טיפול במוזיקה או פסיכודרמה.
הפסיכולוגית וחוקרת הטיפולים ההבעתיים קאתי מלקיודי כותבת רבות על כך שלא תמיד קל לאדם לבטא את חוויותיו במילים. לפעמים דימוי, תנועה, ציור, צליל או פעולה מאפשרים לבטא את החוויה קודם באופן לא מילולי, ורק אחר כך — אם יש צורך — למצוא לה מילים.
אבל יש כאן הסתייגות חשובה: "לא צריך לדבר כל הזמן" ו"לעולם לא אצטרך ליצור קשר" — זה לא אותו דבר. גם אם אדם מצייר, נע או עובד עם דימוי, זו עדיין קבוצה טיפולית. יש בה יחסים עם אנשים אחרים, תגובות אליהם, גבולות, נוכחות וקשר.
זו שאלה מורכבת מאוד ורבת פנים. לעיתים קרובות "לחזור לחיים אחרי מלחמה" לא אומר לחזור למקום שבו היינו לפניה.
מלחמה משנה יותר מדי: את תחושת הביטחון, את התוכניות, את היחסים, את ההרגלים, את הדימוי של העתיד. ולדרוש מעצמנו להתעורר יום אחד "כמו פעם" — לפעמים זו עוד דרך לפגוע בעצמנו.
חוקר הטראומה סטיבן הובפול, יחד עם קבוצה בינלאומית גדולה של מומחים, בדק מה באמת עוזר לאנשים אחרי מלחמה, אסונות ואירועים טראומטיים המוניים אחרים. הם הצביעו על חמישה דברים עיקריים: תחושת ביטחון, הרגעה, תחושת מסוגלות לפעול, קשר עם אנשים אחרים ותקווה.
ועוד דבר חשוב: אחרי מלחמה אין תגובה אחת "נכונה" ואין עזרה אחת שכולם צריכים.
בדיוק לכן ב־Re.Mind אנחנו מתייחסים בעדינות רבה לכל פנייה. חשוב לנו לא להתאים את האדם לפורמט מוכן, אלא קודם להבין: מה קורה אתכם עכשיו, איזו תמיכה אתם צריכים ואיזו אפשרות של עזרה תתאים דווקא לכם.
מכם נדרש רק הצעד הראשון — למלא את הטופס.
קודם כול — לא לנסות להפוך בדחיפות לאדם נחמד יותר.
חוקרים רואים בעצבנות תסמין טרנס־אבחנתי: היא יכולה להופיע במצבי לחץ, חרדה, דיכאון ומצבים נוספים. לכן השאלה המעניינת יותר היא לא "איך להפסיק להתעצבן", אלא "למה המערכת שלי מתעצבנת עכשיו כל כך בקלות?"
הפסיכולוג ג'יימס גרוס, מהחוקרים המובילים של ויסות רגשי, מציע להסתכל לא רק על התגובה הרגשית עצמה, אלא על כל התהליך שבו היא נוצרת: לאיזה מצב נקלעתי, למה שמתי לב, איך פירשתי אותו ומה עשיתי עם הרגש שעלה.
ועוד נקודת ציון חשובה: אם העצבנות הפכה קבועה, נמשכת שבועות, הופיעה יחד עם קשיי שינה, אובדן עניין, חרדה או דכדוך, או מתחילה להשפיע באופן ממשי על מערכות היחסים ועל חיי היומיום — כדאי לדבר עם איש מקצוע. המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית מונה עצבנות ותסכול מתמשכים בין התסמינים שבהם חשוב לשים לב למצב הנפשי.
לכן השאלה היא לא איך להפסיק להתעצבן, אלא מה העצבנות שלי מנסה לומר לי. ואם אתם צריכים עזרה במענה על השאלה הזאת — מלאו את הטופס, ונעזור.
כשאדם אומר "נשחקתי", אנחנו חושבים לרוב אוטומטית על העבודה. אבל תחושה של תשישות מוחלטת יכולה להופיע לא רק שם.
כן, יש שחיקה מקצועית — ואותה ארגון הבריאות העולמי מגדיר כתוצאה של לחץ כרוני בעבודה שלא הצליחו להתמודד איתו בהצלחה.
ויש, למשל, שחיקה הורית — וזה כבר תחום מחקר נפרד. הפסיכולוגיות איזבל רוסקם ומוירה מיקולאיצ'ק חוקרות אותה שנים רבות ומתארות אותה דרך כמה סימנים אופייניים: תשישות עזה מהתפקיד ההורי, התרחקות רגשית מהילד, תחושה שההורות כבר לא מביאה את ההנאה או את תחושת המלאות שהייתה פעם, וניגוד כואב בין ההורה שהאדם היה או רצה להיות לבין ההורה שהוא מרגיש שהוא עכשיו.
יש כאן דבר אחד חשוב מאוד. שחיקה היא לא בהכרח סיפור של "אני חלש ומשום מה לא מתמודד עם מה שאחרים מתמודדים איתו".
במחקרים של רוסקם ומיקולאיצ'ק מופיע מה שמכונה מודל האיזון בין סיכונים למשאבים. אם לאורך זמן הדרישות והעומסים גדולים בהרבה מהמשאבים שעוזרים להתמודד איתם — הסיכון לשחיקה עולה. והשאלה כאן היא: מה גוזל את הכוחות שלכם? מה אפשר להוריד או לצמצם? איפה אתם צריכים עזרה?
אם אתם שמים לב שהמילה "שחיקה" מסתובבת לכם הרבה בראש או חוזרת בדיבור שלכם — ב־Re.Mind אנחנו מוכנים לעזור.
חשוב: אי אפשר לקבוע דיכאון על סמך יום רע אחד. וגם לא על סמך סרטון באינטרנט.
דיכאון הוא לא סתם "עצוב לי". לפי המכון הלאומי לבריאות הנפש בארצות הברית, באפיזודה דיכאונית התסמינים נוכחים בדרך כלל רוב שעות היום, כמעט כל יום, במשך שבועיים לפחות, ואחד הסימנים המרכזיים הוא מצב רוח ירוד או אובדן בולט של עניין והנאה ממה ששימח בעבר. אבל הרשימה לא נגמרת כאן. עשויים להופיע עייפות עזה, הפרעות בשינה ובתיאבון, קושי להתרכז ולקבל החלטות, תחושת חוסר תקווה או חוסר ערך, עצבנות ורצון להתרחק מאנשים.
לכן כדאי להיעזר בשלוש שאלות: כמה זמן זה נמשך? עד כמה השתנה המצב הרגיל שלי? עד כמה זה מפריע לי לחיות — לעבוד, ללמוד, להיות בקשר עם אנשים, לדאוג לעצמי, לעשות דברים רגילים?
וחשוב כאן לא לאבחן את עצמכם לבד. מחלות גופניות מסוימות, תרופות ומצבים אחרים עלולים לגרום לתסמינים דומים. אותו מכון, למשל, מזכיר במפורש מחלות של בלוטת התריס בין המצבים שאיש מקצוע עשוי לשלול במהלך האבחון.
לכן, אם אתם מזהים את עצמכם בתסמינים האלה, ובמיוחד אם הם נמשכים שבועיים או יותר, מומלץ לפנות לרופא או לאיש מקצוע בתחום בריאות הנפש, כדי להבין מה קורה אתכם ואיזו עזרה נחוצה לכם עכשיו.
זו תחושה כואבת מאוד. במיוחד כשלכאורה הכול בסדר: יש אנשים מסביב, יש עבודה, יש משפחה — ובכל זאת התחושה "אני בין אנשים שלי" משום מה איננה.
כדאי להיזכר בפסיכולוג אלפרד אדלר, שאמר שלאדם חשוב באופן עקרוני להרגיש חלק מקהילה, לחוש קשר עם אחרים ולמצוא את מקומו בין אנשים. אחד המושגים המרכזיים בפסיכולוגיה שלו הוא Gemeinschaftsgefühl. יש לו תרגומים שונים: "עניין חברתי", "תחושת שייכות", "רגש קהילתי". אבל חשוב יותר מהתרגום הוא הרעיון עצמו: "אני שייך. יש לי מקום בין האחרים. ואני יכול להיות חלק ממשהו גדול ממני".
ואם קשה למצוא את המקום הזה לבד, טיפול — כולל טיפול קבוצתי — יכול להפוך למרחב שבו אפשר לחקור את החוויה הזאת ישירות בתוך הקשרים עם אנשים אחרים.
לפעמים הורה מסתכל על הילד וחושב בכנות גמורה: "תסביר לי, בשביל מה אתה עושה את זה?". והילד — וזה נוח במיוחד — בדרך כלל גם הוא לא יודע.
הפסיכולוג ג'ון גוטמן חקר רבות את הקשר בין הורים לילדים והציע את מודל ה־Emotion Coaching — אימון רגשי. אחד הרעיונות החשובים בו פשוט מאוד: לפני שמתקנים את ההתנהגות של הילד, נסו להבין את הרגש שעומד מאחוריה. הרי אנחנו, ההורים, מתחילים לא פעם מהסוף. הילד צועק — "אל תצעק". לא רוצה ללכת לבית הספר — "חייבים". טרק דלת — "תחזור ותסגור כמו שצריך". ופורמלית אנחנו יכולים להיות צודקים לגמרי: באמת עדיף לא לטרוק דלתות.
אלא שבעצם לא הבנו מה בכלל קרה. לכן, כשעולה התחושה שאתם לא מבינים את הילד שלכם, נסו להחליף לזמן מה את השאלה "למה הוא מתנהג ככה?" בשאלה "מה קורה איתו עכשיו?"
ואם אתם רוצים לשפר את הקשר עם הילד, לחזק את המגע ביניכם או בכלל להבין איך בנויים היחסים בין הורים לילדים — מלאו את הטופס, ונתאים לכם קבוצה.
בחרו את הקבוצה שמתאימה למה שאתם מתמודדים איתו עכשיו, ועשו את הצעד הראשון לעבר יותר יציבות, חיבור ותמיכה.